איתי נולד ב-19 למאי 2002, בן בכור להוריו, אורן ותמי ואח לעומרי ואלה.
איתי גדל בישוב כוכב יאיר, היה חניך ומדריך בתנועת הצופים, שיחק כדורסל, ניגן על גיטרה ואהב מוסיקה. הוא היה איש של שקיעות וזריחות, בירה נגב, טיולי ג’יפים ואהבת הארץ.
אבל בעיקר, איתי היה איש של משפחה ואנשים – קפה וסיגריה בשבת עם סבתא, טיולים של אח בכור עם אחיו בארץ, ארוחות שישי משפחתיות. כל אלו היו חשובים לו מאד.
“כל פעם שאני מנסה להתחיל לדבר עליך, או להתחיל לחשוב עליך, המילה הראשונה שיוצאת לי מהפה או עולה לי לראש היא כנות. הייתה לנו חברות כזאת, כנה. אני כהרגלי ביקורתית, שואלת שאלות בלי בושה ואתה תמיד עונה בכנות ומחזיר שאלות דומות בחזרה. משהו איתך תמיד היה בתנועה, השתפר והתקדם. אני מאמינה שיש כאלה שקוראים לזה פשוט להתבגר. אבל אצלך זה היה מעבר, זה היה תהליך וזאת הייתה מטרה, שנהיה חברים טובים יותר אחד של השני, שנהיה חברים אמיתיים, שנתעניין אחד בשני, שנדע מה קורה בחיים אחד של השני וננהל שיחות אמיתיות על תחושות, רצונות ומטרות. זה כנראה לא הציטוט המדויק שלך, אבל לא רצית שנהיה סתם חבורה שנפגשת בשישי בערב כי זה מה שיש לסופ”ש להציע. כואב לי לחשוב שלא נשמע עוד שירים בפול ווליום באוטו, שלא ניסע עוד ביחד לאיזה טיול מאולתר, אבל מאולתר הכי טוב שיש. בלי עוד ריצה על החוף, עוד בירה בספוט. אני מחכה לצבע שלך בכל אירוע, לנגיעה שלך, קצת ספייס, הרבה שטות אבל המון, המון עומק שלפעמים יכול להתחבא במבט ראשוני. אתה ההוכחה לזה שאפשר גם וגם. טמבל רציני ובו זמנית – מקצועי, אינטיליגנט ומלא ברגש”.
“לא אפשרי להסביר ולתאר את האדם שאתה, את החבר המשוגע שאתה. אחד שלוקח הכל לקצה, רוצה לטרוף את העולם בכל רגע, רוצה את הכל מהכל כאן ועכשיו, ואם זה חשוב לך, אז שיישרף כל העולם.
המטרות שלך ששמת אותן מול העיניים והדרך שעשית כדי להשיג אותן, תמיד עוררו בי השראה. פייטר ולוחם ענק עם כ”כ הרבה כוח רצון להשפיע ולהשתפר כל הזמן”.
מיד אחרי הלימודים התיכוניים, איתי התנדב לשנת שירות בכפר סילבר ועבד עם נוער “נעלה” מרוסיה, אוקראינה ומדינות דומות.
החשיפה לנוער בסיכון גרמה לו להבין כמה יכולת השפעה יכולה להיות לו לעזור ולעשות שינוי. דוגמה קטנה ליכולות שלו למצוא דרכים להתחבר: כשקלט את החניכים שלו, שכבה ט’ שרק הגיעה לארץ ללא ידיעה עדיין של השפה העברית, איתי חיפש את הדרך לתקשר איתם ומצא אותה באמצעות שפות שהוא אהב – ספורט וכדורסל ומוסיקה.
הוא מצא המון משמעות בשנת השירות ונתרם ממנה לא פחות משתרם.
איתי מצא את ייעודו בגולני, גדוד 51. המשפט של ניטשה: “מי שיש לו את הלמה, ידע כל איך” היה נר לרגליו והוא האמין שהלמה מעניק משמעות לכל פעולה.
כמו בשנת שירות, גם בגולני, איתי הבין שגם שם יוכל להשפיע ולחנך את דור החיילים העתידי, לחבר אותם לערכים של אהבת הארץ ורעות מצד אחד, ומקצועיות ללא פשרות מצד שני. בגולני זיהו את הפוטנציאל ומיד אחרי הטירונות התחיל מסלול פיקודי ויצא לקורס מ”כים.
עוד על איתי ניתן ללמוד מהדברים שכתב עליו מפקדו בקורס מ”כים, ניר גנוז: “פגשתי את איתי לראשונה כשהגעתי לביסל”ח בתור סמל מחלקה בקורס מ”כים. התמזל מזלנו וקיבלנו את מרקו תחת הסגל שלנו.
מהר מאד קלטתי בחור מוכשר, חזק פיזית ומנטלית, אינטיליגנט, כריזמטי עם צורת חשיבה יוצאת דופן שלא מפסיקה להפתיע כל פעם מחדש וביטחון עצמי עצום שאין לך מושג מאיפה בחור שכרגע סיים טירונות, הביא אותו.
תמיד ידעתי שמרקו ספציפית יגיד לי את כל האמת לא משנה מה, ימלא כל משימה בהצלחה, לא משנה כמה היא מונפצת וגם תמיד ייתן בדיחה קורעת כדי להקליל את המצב.
הוא תמיד ידע לראות דרך העמדת פנים, הצגות, שקרים, ומסכות שאנשים שמים – מה שהקשה עליו להתחבר לאווירה של מערכת משומנת היטב ורובוטית, אבל מרקו כמו מרקו, תמיד היה הכי מצוין ותחרותי בהכל ויהי מה ועם זאת, גם לא צפוי בשום צורה ובעל עקשנות של פיל – קוקטייל שלם של עקרונות וערכים שהפכו אותו למנהיג מצוין ולכן גם השאירו אותו לפקד על המחזור הבא ולצאת לקצונה”.
קורס קצינים, גפן 67:
איתי יצא לקורס קצינים מתוך תחושת שליחות ורצון לתרום ולעשות שינוי. ה-7.10.23 תפס אותו במהלך ההכשרה בגפן. איתי סיים את הקורס תוך כדי לחימה בעזה.
על תפיסת תפקידו כקצין ניתן ללמוד מהתפיסה הפיקודית שאיתי הגדיר לעצמו וכך כתב בראש ובראשונה כערך ראשון: “בזכות האמונה באדם – משפט שמופיע בשערי בסיס חוות השומר, בו מוכשרים טירונים מאוכלוסיות מיוחדות, נערים בסיכון. אני מאמין שכל אדם באשר הוא יכול להגיע לפסגות שמעולם לא חשב שיוכל לכבוש. אני בוחר להיות מפקד וקצין בצה”ל ולהיות אחראי על חיילים מתוך אמונה שלמה כי ניתן לשנות ולעצב תפיסת עולם בבני אדם. מתוך רצון לפתח את החשיבה, להגביר תחושת מסוגלות ושליחות לחיילים. אני פה מתוך רצון להעשיר, להעמיק ולפתח כל אדם על מנת שיגיע למימוש עצמי ועל מנת שאנחנו כחברה נהיה חברה טובה יותר”.
מיד עם סיום הקורס, איתי התמנה למ”מ הכשרה בבא”ח גולני. בדיוק כמו שחלם, לבנות ולהכשיר דור חדש של חיילים על פי ה’אני מאמין’ שלו.
עם סיום תפקידו כמ”מ בבא”ח, איתי עלה לגדוד שישב בצפון, לפקד על מחלקה ותיקה, 8 חודשים לפני שחרור. איתי קיבל מחלקה מפוררת שאיבדה את המ”מ שלה וחברים רבים ב-7.10. השחיקה המתמשכת והאובדן הנורא הכבידו עליהם מאוד.
איתי הציב לעצמו יעד ברור להרים את המחלקה הזו, להחזיר להם את המוטיבציה וליצור מהם יחידה לוחמת ומלוכדת. לצד הדרישות המקצועיות הבלתי מתפשרות על מנת להכשיר אותם ללחימה, איתי הבין שהוא צריך לרכוש את אמונם ולהכיר אותם גם כאנשים, בזכות מי שהם ולא רק כחיילים ולכן, בהיותם במוצב בצפון, תופסים קו, עבר כל לילה עם פק”ל קפה בין עמדות השמירה ולמד להכיר כל אחד מהם דרך שיחות אישיות. איתי לא רק האמין בהם, הוא נתן להם את הכלים להאמין בעצמם שוב. וכך הם תיארו את זה מהצד שלהם: “מגיע מ”מ מתלהב, חדור מוטיבציה שזורק אותנו מהמיטות, מוציא אותנו לאימונים ודורש מאיתנו משמעת. ואנחנו – אגרוף אחד, לא מתכוונים לתת לאף אחד להגיע אלינו. אבל איתי הצליח בנחישות שלו. לא האמנו שיחזירו אותנו ללחימה בלבנון ועוד כמחלקת חוד,בראש”.
ביחד עם המחלקה שלו איתי נכנס למספר תימרונים בלבנון. הוא היה גאה בהם ובהישגי הלחימה שלהם.
איתי נהרג ב-13.11.2024 בקרב פנים אל פנים מול מחבלי חיזבאללה יחד עם חמישה מחייליו.
איתי השאיר אחריו, בחייו הקצרים, מורשת והרבה סיבות להיות מודל לחיקוי. באמצעות האתר הזה אנחנו ממשיכים להנציח את איתי ואהבתו לארץ, עליה הקריב את נפשו.